יום שבת, 29 בינואר 2011

אנגלה מרקל ואני

 

הכל התחיל במייל אחד קטן, שלא טרחתי לקרוא בתשומת הלב הראויה.
[רקע לסוקילוג המתחיל: פעם הייתי מתנדבת במוזיאון שהיה מחנה ריכוז בגרמניה. היה מגניב ואף מרתק. הסוף. ועוד דיסקליימר קטן, אנא סלחו לי על ריבוי סימני הקריאה והשאלה. אלה הם סימניה היחידים של פאניקה כתובה, ועל כן השימוש בהם רב מהרגיל ומהרצוי]
נציגת הארגון הגרמני (להלן ק') שבו התנדבתי (להלן ASF) שלחה לי מייל לפני קרוב לחודש, אם אני מעוניינת להשתתף בפאנל שכותרתו "השואה: תרבות הזיכרון של הצעירים בחברות רב-תרבותיות". היות והפאנל מתקיים בירושלים, והוא באמצע תקופת מבחנים לחוצה שבה אין לי זמן לבזבז חצי יום על שטויות מהסוג הזה כמובן שמיהרתי להסכים.
לא ממש הסתכלתי בפרטים, כי אני כזו. אז לא קראתי לעומק, ורק ברפרוף ראיתי אזכור לנוכחות אפשרית של chancellor כלשהו בפאנל. הנחת המוצא הסבירה היתה שאותו צ'נלסר, או בתרגום לעברית יושב ראש הוא יושב הראש של ASF, זקן קירח וידידותי למדי שפגשתי בברלין ובאמת שלא מרגש אותי במיוחד. ק' אמרה שנקבל עדכונים בעתיד, ומהשתתפות עבר שלי בפאנלים דומים של ASF, בארץ ובגרמניה, הנחתי שהכוונה היא "לא תקבלי שום מידע עד יום לפני, אבל זה בסדר, אפשר לזרום עם זה וממילא זה יהיה ארוע קטן ולא מעונב". אני בסדר עם זה.
הנחתי גם שבדומה לעבר, גם הפעם הארוע יתקיים באנגלית, ואז בכלל אין סיבה לדאוג.
ושכחתי מזה (עד כדי לזכור שזה אומר שיש לי יום אחד פחות ללמוד למבחן הידוע לשמצה בתרמודינמיקה ב').
עד שק' שלחה מייל לפני שבוע, שרפרוף מהיר עליו הבהיר לי ש"ככל הנראה, למרות הבלאגן עם שביתת עובדי משרד החוץ, הביקור יתקיים כסדרו".
פה חשדתי.

כי מה יש למשרד החוץ לעסוק בעניינו של יו"ר ASF? אמנם זה ארגון חשוב (בגרמניה) וגדול ורב פעלים, וחוגג השנה 50 שנים של פעילות בארץ, אבל עדיין, פרופורציות. אז טרחתי לקרוא את כל המיילים האמורים בתשומת הלב הראויה. מסתבר שהצ'נסלר, היא בגרמנית הקנצלר, או למעשה, הקנצלרית. שמשתתפת בפאנל. איתי. בגרמנית. אם הייתי קוראת כמו שצריך הייתי רואה שכתוב "מרקל" קצת אחרי שהיה כתוב "צ'נסלר". אבל לא קראתי.
בשלב הזה ככל הנראה התעלפתי, והדבר הבא שאני זוכרת זה גל של פאניקה ששטף אותי.
עכשיו, אני לא בחורה שמתלהבת מידוענים. אפילו לא אם הם, נגיד, הקנצלרית של גרמניה. ובאמת, מה יש לי להיות בפאניקה?
באמת, למה לדאוג?
מה כבר יכול לקרות?
מה, נגיד שאני אעשה מעצמי אהבלה מוחלטת, כי לרגל השתתפותה של אנגלה מרקל (ועיתונות גרמנית! הו גאד, פאניקה) הארוע יתקיים בגרמנית בלבד, ואני לא יכולה להתמודד נפשית עם העובדה שהגרמנית שלי אינה מושלמת, ואני אעשה טעויות איומות או שאתקע, או שאנגלה מרקל תבוא ללחוץ לי את היד ואני אדבר איתה בהטיה הלא-מנומסת, כי כל הנימוס גוף-שלישי-רבים הזה נורא לא טבעי למי שגדל בשפה כמו עברית או אנגלית, וזה יהיה מביך ונורא! מה אם היא תענה לי בצורה הלא מנומסת כדי לא להביך אותי? מה אם היא תענה לי בצורה המנומסת כדי להבהיר את סולם המעמדות? מה אם היא תצחק עלי? מה אם כולם יעמדו סביבי ויצחקו עלי ואני פתאום אבין שאני ערומה ו... אה, רגע, זה קורה רק בסיוטים. מה אם כולם יצחקו עלי ואני לא אהיה ערומה?
מה אני אלבש??
אההה!!!
מה אם ישאלו אותי משהו ואני לא אבין את השאלה? וכל העיתונאים הגרמנים האלה יפרסמו תמונה שלי בפרצוף המום ואידיוטי עם הכיתוב "צעירה ישראלית מטומטמת עם יומרות לדבר גרמנית והבנה אפסית של היחסים המורכבים בין ישראל וגרמניה! בושה לעם ישראל!"
מה אם אני אגיד משהו איום ונורא ומביך ומזעזע וכולם יסתכלו עלי בהבעה מזועזעת ונוזפת?
מה אם אני אגרום למשבר דיפלומטי חמור?!?!
לא יכניסו אותי שוב לגרמניה לעולם!!!!!!!

לנשום, לנשום.
הו גאד.

כבר יומיים שאני מתנדנדת בין פאניקה מוחלטת לניסיון נואש לשטוף לעצמי את המוח:
אני מדברת גרמנית מצויינת יחסית לזה שגרתי בגרמניה שנה, ובודאי הרבה יותר טובה מהגרמנית של הישראלית השניה בפאנל. אני גם היחידה שעבדה במחנה ריכוז לשעבר. ההיא עבדה במשרדי הארגון. והמתנדבים הגרמנים הם ילדים בני 18.
אני מדברת גרמנית טובה אבסולוטית. אני תמיד מקבלת מחמאות. אני לא אעשה טעויות מאוד מביכות ואפילו גרמנים טועים בדקדוק הסבוך. אני אהיה בסדר.
ועשיתי עבודה מצויינת במוזיאון. אהבתי את העבודה שלי והיא היתה לי חשובה והשקעתי בכל הקבוצות שלי. ויש לי המון מה להגיד ולספר. ואני יכולה להיות מרשימה ומשעשעת במידה ולא מביכה ואני בחורה אינטליגנטית, ודי נו, אנגלה מרקל היא בסך הכל בנאדם, לא צריך לצאת מפרופורציות רק כי היא הולכת לצחוק עלי (לא, היא לא!).
ואף אחד לא מצפה ממני לדבר גרמנית מושלמת (חוץ מעצמי).
ואני אצליח להימנע מלספר לאנגלה מרקל בדיחות שואה, באמת. אז מה אם פעם אחת בטעות סיפרתי בדיחה לקבוצה במוזיאון? זה היה רק פעם אחת, והם היו כל כך המומים מזוועות הסיור שזה עבר להם מעל הראש בכל מקרה. אני אשים לב למה שאני אומרת. אני לא אעשה בושות. אני אהיה אמיצה ומדהימה.
הו גאד.
פאניקה.

יום רביעי, 5 בינואר 2011

פחד מוות

 

כשאבא-לולי התקשר אלי אתמול אחר הצהריים, הייתי דיי מוכנה לשיחה הקבועה: למה לא התקשרת מאז יום שישי, מה שלומך, את צריכה כסף וכמה קיבלת בבוחן האחרון? לא בדיוק שיחה מלבבת, אבל שגרה, ואפשר לחיות עם זה. והוא צודק, באמת לא התקשרתי מאז שישי בערב.
מה שלא צפיתי זה שהוא יגיד שחיפשו אותי מקופת חולים.
אבא-לולי הוא לא אדם לחיץ, כך שבעיניו היה ברור שהם כנראה מנסים למכור לי משהו, ולכן כשלא תפסו אותי, מיהרו לוודא אצלו שאני עוד בארץ, עם פנקס צ'קים וחשבון בנק פעיל. הוא גם לא מעודכן בפרטי הבדיקות שלי.
אני לעומת זאת, נזכרת בבדיקה שעשיתי לפני חודש. אם לפרט מעבר לנחוץ- בדיקת משטח צוואר הרחם, או פאפס, או "הבדיקה הזו שתגיד אם יש לך סרטן צוואר הרחם".
אמנם עבר חודש מאז הבדיקה, וזו בדרך כלל אינדיקציה מדוייקת ל"הכל טוב, כי אחרת היו מתקשרים", אבל פתאום התקשרו, ולא רק שהתקשרו, אלא שאחרי שלא תפסו אותי (אני בהרצאות!) התקשרו לאבא שלי ואמרו לו שמחפשים אותי. לאבא שלי! מחפשים אותי!!
וכמובן שכל זה קורה ביום שלישי, שקופת החולים סגורה אחר הצהרים. ניסיתי להתקשר למוקד זימון התורים, אבל כמובן שהם לא יודעים כלום על כלום, וכל מה שנשאר לי זה לחכות. ולחשוב. ולחשוב. ולחשוב עוד קצת.
ובאמת, אני לא הטיפוס הנלחץ. הרי עובדה שבכלל לא חשבתי על הבדיקה (ובטח לא על ללכת לשאול אם יש תוצאות) עד לאותו הרגע, ובכלל, אני טובה בלהדחיק מחשבות מעיקות מהסוג הזה. ומזל שאני טובה בזה, כי זה היה העיסוק העיקרי שלי אתמול בערב. לקרוא 3 משפטים בהרצאה 8 בטוקסיקולוגיה סביבתית, ולשכנע את עצמי שהם בטח סתם רוצים שאבוא לקחת את התוצאות, לקרוא עוד שני משפטים ולהדחיק מחשבות על למה אני לומדת בכלל לבחינות אם יש לי סרטן, לבדוק מיילים ולשכנע את עצמי שרוצים לשכנע אותי לעבור מביטוח משלים זהוב עם נצנצים כחולים לביטוח מושלם + ירוק עם עיגולים כסופים, לקרוא עוד פסקה ולהדחיק מחשבות על מי האנשים שאני רוצה לספר להם שיש לי סרטן, ומי מהם ישאר פה לתמוך בי ברגעי הגסיסה האיטית והכואבת שלי, ואני כל כך צעירה ויפה, כל החיים עוד לפני.
ברגעי משבר נכנסתי לקרוא באינטרנט על הבדיקה, מה הסיכוי לתוצאות מפחידות ואילו תוצאות בכלל אפשר לקבל בה, והבטחתי לכל הכוחות הרנדומלים ביקום שאם רק לא אמות אני אעשה אותה לעיתים קרובות מספיק שלא למות גם בעתיד (לפחות, לא מסרטן צוואר הרחם). ברגעי יותר משבר אכלתי טופי. ובשיא המשבר הבהלתי את מתימטיקאית המחמד בזעקות (מוקלדות) של "אני זקוקה לתמיכה נפשית דחופה עכשיו!!!". מתימטיקאית המחמד היתה מאוד מועילה, טענה שבד"כ תוצאות מגיעות אחרי שבוע, אז כנראה שהכל בסדר ומתקשרים אלי בלי קשר ודנה איתי במרקים שאפשר להכין, ובחינות שצריך ללמוד אליהן, ועוד כל מיני דברים מלפני הסרטן והאפשרות לשחרר קצת קיטור ולחשוב על דברים אחרים חוץ מהסרטן עשתה לי טוב, אז הכרזתי קבל עם ופייסבוק שמחר אפשר יהיה לצחוק על זה, ויתרתי על המשך למידה, והלכתי לישון.
כל ההדחקות האלה התישו אותי כל כך ש 10 דקות אחרי שכיביתי את האור כבר ישנתי חזק מספיק לא לשמוע שקיבלתי הודעה.
כשקמתי בבוקר שיחקתי עם עצמי את משחק ה"אני לא לחוצה, אני לא לחוצה, אני לא אתקשר אליהם ב 7:35 בבוקר", אבל ב 8 כבר נשברתי, ובדרך לטכניון התקשרתי. ולא ענו, כמובן. למה שיענו לי, רק כי אני חושבת שאני הולכת למות מוות נוראי ומלא יסורי בשיא פריחתי?
אחרי שהסתיימה ההרצאה הארוכה ביותר בתולדות הטכניון (50 דקות של נצח המטפטף לאיטו, אם תהיתם) מיהרתי לשלוף את הפלאפון, ולחייג שוב. ההיגיון אומר שאין סיבה לדאגה, ואני רק רוצה לוודא שהם מטומטמים וללכת לצחוק על זה, אבל הלב דופק כי הוא מרגיש את הסוף. או משהו. בראש אני מחברת את הצוואה שלי, מכתבי פרידה מאהובי ואוהבי, בוחרת שירים להלוויתי.
ואז עונה לי לאה.
אני הגוססת לאיטי: שלום לאה, אני סוקי ואתמול חיפשתם אותי מספיק להתקשר לאבא שלי.
לאה, שמחה מאוד לשמוע את קולי ובכלל מחייכת יותר מדיי: הו, אני זו שהתקשרתי אליך, חמודה!
אני גם ככה מתעבת כשנשים בגיל 40+ קוראות לי חמודה בטון מתנחמד. לא מספיק עשית, את עוד צריכה להתנחמד עלי??
אני, שתיכף חוטפת, בנוסף לסרטן, גם התקף לב ליד המזרקה של הפקולטה לביולוגיה: אז מה רצית?
לאה: נכון עשית בדיקת פאפס לפני כך וכך זמן?
אני, ששומעת את הרקויאם של מוצארט מתנגן באזניה חרש: כן?!
לאה: אז הבדיקה התייבשה ואת צריכה לעשות אותה עוד פעם. למתי את רוצה שאקבע לך תור שוב?
אני, משחררת את הכלבתא האימתנית: את בסדר, תגידי לי?! את אנושית? יש לך מושג מה עשית לי?? מה פתאום את מתקשרת לאבא שלי? אני הייתי בטוחה שאת מחפשת אותי בדחיפות להגיד לי שיש לי סרטן וכולי אוכלת סרטים ובוחרת שירי הלוויות מאז אתמול!? מה לא בסדר איתך?!?!!?!?
בשלב זה לאה מגמגמת התנצלויות ואני משתלטת על הכלבתא לפחות חלקית, והשיחה מסתיימת (בלי שאני אקבע תור, אגב, לבדיקה נוספת, כי אחרי כל זה ממש לא יכולתי לזכור בע"פ מתי יש לי חלונות במערכת הלימודים-עבודה שאני יכולה להקדיש לבריאותי שאינה רופפת כלל, מסתבר).
רועדת מזרמי אדרנלין, אני נושמת אויר שנדמה צלול יותר פתאום (שקר. אני לא חושבת שזכרתי לנשום בכלל עד איזה חצי שעה אחרי השיחה הזו), עולה למעבדה ומבקשת חיבוק ניחומים מכל בחורה שמוכנה להקשיב לסיפור שלי (טוב, לא מכולן, אבל בהחלט יותר מאחת). אחר כך אני מודיעה קבל עם ופייסבוק שעכשיו כבר מותר לצחוק על זה.
ועכשיו אני באמת צוחקת. וגם פתאום נזכרתי שהיי, מה פתאום לקח להם חודש לשים לב שהבדיקה שלי התייבשה, מה שזה לא אומר?